ראגנה פרק ד': יום חמישי, האחד בספטמבר 2016 -

יום חמישי, האחד בספטמבר 2016 - תשלום מס '1

בניין ישן ברח' פרוג, חדר מדרגות רעוע, קומה שלישית, דירה קטנה ודלה אך מטופחת ומסודרת בקפידה. הבנים בחדרו של בנה, משחקים בפלייסטיישן, ראגנה נבוכה, מציעה לי לשבת בינתיים במטבח, מוזגת לי כוס מים קרים, מציעה תה. "לא תודה, זה בסדר. בטח ייקח עוד חמש דקות ואנחנו נצא". היא מחייכת באופן שמעולם לא ראיתי ומבקשת לומר משהו, נבוכה כולה. "מה קרה ראגנה? מה יש?" היא מתיישבת מולי ליד שולחן האוכל הצנוע, מסבירה לי בפרטי פרטים על קשייה הכלכליים ועל מצבה הכספי, ומתנצלת ומסבירה שהחודש תתקשה להחזיר לנו את התשלום הראשון. אני נבוך, לא יודע מה לענות. מביט בפיה הצר, בשפתיה הנעות, בקמטים שבצידי פיה, צולל לתוך מחשבות. לעזאזל, שוב הזיקפה הזאת.

ראגנה קמה ממקומה, הולכת לחלוט לנו תה. עכוזה הקטן מתנועע באצילות מבעד לחצאית הבד הדקיקה: צר, מוצק ושרירי. מהדס לו בגאווה חצופה כמו ישבן מלכותי של סוסה אצילית. קווי המתאר של תחתוניה ניכרים היטב. אני בוחן את גופה התמיר והדקיק בקפידה בשעה שהיא מוזגת לנו מים: גו זקוף, תמיר, שיער אסוף בקפידה, צוואר ברבורי ארוך, סנטר מורם, שפתיים קפוצות, חולצת כותנה לבנה מגוהצת היטב, מעומלנת ומכופתרת מהודקת היטב בתוך חצאיתה. הכל מוקפד, הכל במקום, הכל בשליטה. היא חוזרת ובידה מגש עם קנקן התה ושתי כוסות. מוזגת. חולצתה פרומה, כפתור נוסף פתוח. חזה הגרמי מבצבץ מבעד לפתח החולצה. היא עוצרת ומתבוננת בי. מזדקפת, כולה אצילית, שפתיה מהודקות, פיה סגור בהחלטיות, סנטרה החלטי, עיניה מפליגות אל האופק, בוהות אל האינסוף. היא ממלמלת משהו שאינני מבין ופותחת עוד כפתור בחולצתה. החולצה נפערת מלוא תפארתה עד הבטן, מולי ניצב בגאווה חזה הגרמי, השטוח, שדיה הקטנטנים, ניצנים עלובים ומדולדלים של שדי אישה, שתי בליטות מצומקות של עור רפוי שמתהדרות בצמד אגוזי קשיו קשים וחצופים, מצטחקים לעברי. אני חופן את כל ראשי בתוך חזה הדל והעלוב, רמז מהוסס דל אישה, פני בתוך עצמות בית חזה ושואף מלוא הריאות את ניחוח הפרפיום המשכר שלה, ריח חם ומטריף. טורף את אגוזי הקשיו הקשים כאבן, לועס אותם בתאווה. ראגנה נאנחת עמוקות, ידיה הזריזות פותחות את רוכסן מכנסיי, אצבעותיה החזקות והמיומנות נוגעות בזיקפתי, שולפות אותה החוצה, אוחזות בה בחוזקה. כפות ידיים גרמיות וחזקות. אני נאנח. אחיזה חזקה ומלאה, בטוחה, שונה כל כך מהאחיזה הרפה בין אצבע לבוהן שהכרתי עד היום: יד אחת חופנת בחלציי והשנייה אוחזה בחוזקה בזיקפתי, מתהדקת. אני פולט וממלא את חצאיתה. היא מחייכת בביישנות, יורדת על ברכיה, נושקת לו קלות בקצהו, מחזירה אותו למקומו בתוך מכנסיי, מזדקפת, מכפתרת את חולצתה עד הכפתור האחרון, ממלמלת סליחה בנימוס, מנגבת את ידיה ואת חצאיתה, מסדרת את שיערה שלא זז אפילו מילימטר וניגשת לחדר הבנים קוראת להם החוצה. אני חיוור כולי, רועד, רגליי לא מסוגלות להתרומם, רועדות שתיהן.


"נו, שילמה?" הפתיעה אותי בשכבנו במיטה. מזל שהיה כבר חושך והאורות כבויים, כי את החיוורון שבפני היה אפשר לראות גם עד הסלון. "כן... כן... הביאה לי מזומן. מסכנה..." שיקרתי והרגשתי את זיקפתי מזדקפת לה שוב... הו לא רק לא זה... "אמרתי לך שיהיה בסדר? סתם דאגת לחינם". הסתובבה על צידה והלכה לישון. ואני, עם ריח הפרפיום, עם פיסות העור המדולדלות, עם פיטמות האבן הקשות, עם האחיזה האיתנה בביצים, מנסה לשחזר בידי השנייה את התחושה של אצבעותיה החזקות מתהדקות על אברי. פולט חרישית מתחת לשמיכה. מתפלל שהאישה לא תשים לב לריח.