ראגנה פרק א': ספטמבר 2006 - משקפי שמש של אודר
ספטמבר 2006 - משקפי שמש של אודרי הפבורן
הדבר העיקרי שאני זוכר מהפעם הראשונה שראיתי אותה היה הקרירות הרבה ששידרה כלפי חוץ: אלוהים, היא אף פעם לא חייכה! וגם כשכבר חייכה מנימוס (והו, היא היתה מנומסת מאוד, ואדיבה, וקורקטית מאוד) - היה זה חיוך קטן, מאולץ כזה. מעט מתנשא. כמעט סרקסטי.
היא היתה אנטיפתית, ולמרות שהיתה מנומסת ואדיבה, שידרה ריחוק רב. "הניחו לי לנפשי".
ובאמת כולם הניחו.
הדבר הבא ששמתי לב היה המראה המטופח שלה. היא היתה מבוגרת, מבוגרת משמעותית יותר ממרבית ההורים שם, ויחד עם זאת שמורה היטב: תמירה, דקיקה, רזה ממש, מבנה גוף חזק וכחוש, גבוהה ומטופחת. שיערה תמיד אסוף בקפידה הדוק הדוק וגבוה, לבושה תמיד טיפ-טופ, לעולם לא מיוזעת. נגיעות קלות של מייק-אפ על פניה הכחושים וסבר מבט חמור. משקפי שמש גדולים של אודרי הפבורן ותיק יד אופנתי וגדול. היא ללא ספק שידרה פאסון אירופאי לא מתאמץ, מרוחק.
להתרחק, אמרתי לעצמי.
הפעם הראשונה שראיתי אותה היה בגיבוש הורים וילדים לקראת כיתה א' בבית הספר הותיק במרכז ת"א. גרנו אז ברחוב גורדון, ובית הספר היה מרחק כמה פסיעות משם. הכל ברגל. היא ישבה מרוחקת ומנותקת מכל הפעילויות ומשחקי החבר'ה שההורים והמורה אירגנו. הילדים עשו חיים. גם הבן שלה. אני נהניתי בעיקר ממראה הבן שלנו משחק ומתחבר עם שאר הילדים החדשים. אשתי היתה בלב העניינים, היא היתה הכוח המניע של ערב הגיבוש הזה: אירגנה משחקי חברה, דאגה שכולם יביאו תקרובות ושתייה, היתה בקשר אדוק עם המורה. טיפוס של ועד הורים זאת, חייכתי לעצמי. אני אוהב אותה, גם לאחר שבע שנות זוגיות.
זה היה לפני עשר שנים בדיוק.
אישתי היתה ההיפך הגמור ממנה: פעלתנית, יוזמת, דוחפת, מעורבת, פטפטנית ומתקשרת. היכרנו עוד בצבא וכעת היינו שנינו לקראת גיל השלושים. שני ילדים, בן ובת, הגדול בן 6, עולה לכיתה א', הקטנה בת 3. הזוגיות עדיין תיפקדה, תשוקה מינית עדיין היתה שם. אהבתי את איך שהיא נראתה, גם לאחר שני הריונות: לא גבוהה אמנם, שמנמונת, שיער פזור, מתנופף, שדיים גדולים, עבים, מעט נפולים (כי התעקשה להניק את השניים עד לגיל שלוש), בטן מעט רופסת, והישבן? הישבן תמיד היה גדול. תמיד הקנטתי אותה ש"יש מה לתפוס". העניין הוא שלאחרונה היה יותר ויותר מה לתפוס, בעיקר בשיפולי הבטן התחתונה.
לתחזק משפחה בת שני ילדים בגילאי בית הספר והגן זו מעמסה לא פשוטה. זה לא זול. הייתי עסוק עד מעל הראש בפרנסת המשפחה. אישתי היתה מעורבת בענייני בית הספר, ומסתבר שנדרשה מעורבות גדולה.
מסתבר גם שהבן שלנו והילד שלה התקרבו והתיידדו מאוד. לעיתים היה הולך אליו הביתה לאחר תום הלימודים ואישתי היתה אוספת אותו משם, ולעיתים היה הוא מתארח אצלנו והיא היתה באה לאסוף אותו. אני הייתי בעבודה.
גם שתי הנשים התקרבו והתחברו. מסתבר ששמה היה ראגנה, והיא כבר חיה בארץ כמעט 15 שנים. ועדיין, בקושי דיברה מילה בעברית. היא הגיעה לארץ מגרמניה כתיירת, ביקרה פה והתאהבה: התאהבה בנוף, במזג האוויר, באנשים. זה היה לפני כמעט 15 שנים. היא היתה אז בת 32, גרושה טרייה, וחשבה על לפתוח דף חדש בחייה. פרק ב'. היא שכרה דירה במרכז ת"א, פתחה עסק קטן, בית תה, הכירה בחור מקומי, ילדה לו ילד. השנים חלפו, הבחור נעלם, הילד בכיתה א', העסק עדיין שורד, הדירות מתחלפות. היא כבר בת 47. לא פלא שלא התחברה לכל ההורים שהיו צעירים ממנה בעשרים שנים לפחות.
האמת? לא נראתה בת 47. בפעמים שהזדמן לי שוב לראות אותה התרשמתי מטיב מראה: פנים יפות, קרות וחטובות, מסותתות כשיש, לחיים שקועות וקמטים עיטרו את תווי פניה, אבל משהו אצילי, אלגנטי מאוד השאיר בפניה רושם עז. שערה האפיר, אולם היא לא צבעה, שיערה תמיד אסוף בקפידה הדוק הדוק וגבוה, באותה פריזורה מוקפדת וקבועה. ישבן מוצק, אמרתי לעצמי, מוצק מאוד. מעניין אם יש מה לתפוס. מקדימה לא היה שום דבר מה לתפוס. כלום. נאדה. בטן שטוחה כמו דיקט וציצי לא היה שם בכלל, קרש גיהוץ, השטח צין ושממה. היה שם אמנם איזה משהו דרדל'ה כזה עם בוטן בקצה. נפל לגמרי. בזה היה ניתן להבחין בנקל משום שהיא אהבה ללכת בחולצות פתוחות, בלי חזייה, ולא היה נדרש הרבה כדי להיות בזוית הנכונה להעיף מבט ולראות את הישימון הריק, השטוח והעצוב של חזה. הם היו כמו שני שקיקי תה מיובשים, מעוטרים בקצותיהם בשני אגוזי קשיו גדולים, קשים ובולטים. את השניים הללו היה ניתן לראות כמעט תמיד, מבעד לכל חולצה. הם פשוט חוררו את החולצה בשאיפה נמרצת לפרוץ החוצה.
היא היתה נאה, אבל נטולת סקס אפיל לחלוטין. קרה ונוקשה כמו קרש עץ, מוקפדת ומאורגנת. שום דבר ספונטני.
הזדמן לנו גם לדבר, היא קימצה במילים או במחוות גוף. פניה נוקשים ומוקפדים. שליטה עצמית גבוהה. הבן שלה, לעומת זאת, היה חמוד: ילד טוב אבל בנדיט ישראלי טיפוסי: רעשן, קשקשן וחברותי מאוד. לא מזכיר אותה במאום. הבן שלנו והוא המשיכו להיות חברים טובים. כך חלפו להן השנים, והשניים צמודים כל הזמן. גם שתי הנשים התקרבו מאוד. התיידדו ממש. אישתי סיפרה לי לעיתים על מצוקותיה של ראגנה בארץ כאם חד הורית: על קשיי המערכת בהיותה לא יהודיה, על האיום התמידי של גירוש, על הקשיים הכלכליים, על העסק הקטן שתמיד עמד בסכנת סגירה. על הדירות השכורות ועל בעלי הבית הנכלוליים. "ומישהו, יש לה מישהו?" שאלתי, "לא", היא ענתה, "לפי דעתי מאז שנולד הבן לא היתה לה זוגיות. היא גם לא מעוניינת, טוב לה ככה, כנראה". "טוב", עניתי, "יש לה זוגיות עם הבן שלה, הפריג'ידית" חייכתי. אישתי החזירה אליי מבט כעוס, כמעט נוזף, אבל אז נתרככה, דחפה אותי קלות לאחור וחיבקה אותי. הילדים כבר ישנו בחדרם, עשר דקות, שדיים ענקיים נפולים, בטן כרסתנית רופסת, ישבן ענק, הו, הישבן הענק, עשר דקות של לתפוס, ומוצא את עצמי מתנמנם מול חדשות הספורט, בוהה במבט מזוגג במירי נבו.
השנים חלפו, השניים עדיין חברים, עלו יחדיו לגימנסיה, בחורים גדולים. טיולים, בנות, עניינים, לימודים, נו טוב, גם לימודים. הם באמת היו ילדים טובים. אנחנו כבר החלפנו קידומת לארבעים. באישתי כבר ראו את סימני הזמן: הבטן, השדים העצומים, הישבן, אפילו הרגליים שתמיד היו יפות התעבו והפכו עבות. שיערה לעומת זאת היה עדיין יפה כשהיה. אני הקפדתי על מראי, שעות בחדר הכושר, גם שעות של ג'וגינג. מנסה לשמור על בטן חטובה ומסת שרירים שלא תהפוך לשומנים מיותרים.
רק היא, כבר בת 57, לא השתנתה. בכלום. רק השער שהאפיר. הבוטנים עדיין שם, מדהימים בצורך שלהם לפרוץ החוצה, לחורר את החולצות. שני אגוזי קשיו קשים כאבן שאי אפשר לפספס. זוג פטמות שלא תמצא אצל אף אישה, בטח לא כזו שמתקרבת לשישים.
רווקה זקנה, הרהרתי לעצמי וחשתי מעט חמלה כלפיה, איך היא פיספסה את חייה, נתנה להם לחלוף בדאגה מסורה לבן שלה. רווקה זקנה היא גם תישאר. כמעט עשרים שנה בלי זוגיות, עשרים שנה בלי גבר. אבל היא הקפידה לשדר ריחוק, הקפידה לשדר שהיא לא בעניין.
לאחרונה גם החלה להרכיב משקפיים, כאלו עבי מסגרת וחמורי סבר, כמו של ספרנית. "מוכרת התה" קראו לה כולם. "מוכרת התה הגרמנייה". ועדיין היה בה יופי מאופק, אריסטוקרטי כזה, זכר לשנים שחלפו ולא ישובו עוד. בוודאי היתה חתיכה לא קטנה כשהיתה צעירה הרהרתי בליבי.
Deleted
הדבר העיקרי שאני זוכר מהפעם הראשונה שראיתי אותה היה הקרירות הרבה ששידרה כלפי חוץ: אלוהים, היא אף פעם לא חייכה! וגם כשכבר חייכה מנימוס (והו, היא היתה מנומסת מאוד, ואדיבה, וקורקטית מאוד) - היה זה חיוך קטן, מאולץ כזה. מעט מתנשא. כמעט סרקסטי.
היא היתה אנטיפתית, ולמרות שהיתה מנומסת ואדיבה, שידרה ריחוק רב. "הניחו לי לנפשי".
ובאמת כולם הניחו.
הדבר הבא ששמתי לב היה המראה המטופח שלה. היא היתה מבוגרת, מבוגרת משמעותית יותר ממרבית ההורים שם, ויחד עם זאת שמורה היטב: תמירה, דקיקה, רזה ממש, מבנה גוף חזק וכחוש, גבוהה ומטופחת. שיערה תמיד אסוף בקפידה הדוק הדוק וגבוה, לבושה תמיד טיפ-טופ, לעולם לא מיוזעת. נגיעות קלות של מייק-אפ על פניה הכחושים וסבר מבט חמור. משקפי שמש גדולים של אודרי הפבורן ותיק יד אופנתי וגדול. היא ללא ספק שידרה פאסון אירופאי לא מתאמץ, מרוחק.
להתרחק, אמרתי לעצמי.
הפעם הראשונה שראיתי אותה היה בגיבוש הורים וילדים לקראת כיתה א' בבית הספר הותיק במרכז ת"א. גרנו אז ברחוב גורדון, ובית הספר היה מרחק כמה פסיעות משם. הכל ברגל. היא ישבה מרוחקת ומנותקת מכל הפעילויות ומשחקי החבר'ה שההורים והמורה אירגנו. הילדים עשו חיים. גם הבן שלה. אני נהניתי בעיקר ממראה הבן שלנו משחק ומתחבר עם שאר הילדים החדשים. אשתי היתה בלב העניינים, היא היתה הכוח המניע של ערב הגיבוש הזה: אירגנה משחקי חברה, דאגה שכולם יביאו תקרובות ושתייה, היתה בקשר אדוק עם המורה. טיפוס של ועד הורים זאת, חייכתי לעצמי. אני אוהב אותה, גם לאחר שבע שנות זוגיות.
זה היה לפני עשר שנים בדיוק.
אישתי היתה ההיפך הגמור ממנה: פעלתנית, יוזמת, דוחפת, מעורבת, פטפטנית ומתקשרת. היכרנו עוד בצבא וכעת היינו שנינו לקראת גיל השלושים. שני ילדים, בן ובת, הגדול בן 6, עולה לכיתה א', הקטנה בת 3. הזוגיות עדיין תיפקדה, תשוקה מינית עדיין היתה שם. אהבתי את איך שהיא נראתה, גם לאחר שני הריונות: לא גבוהה אמנם, שמנמונת, שיער פזור, מתנופף, שדיים גדולים, עבים, מעט נפולים (כי התעקשה להניק את השניים עד לגיל שלוש), בטן מעט רופסת, והישבן? הישבן תמיד היה גדול. תמיד הקנטתי אותה ש"יש מה לתפוס". העניין הוא שלאחרונה היה יותר ויותר מה לתפוס, בעיקר בשיפולי הבטן התחתונה.
לתחזק משפחה בת שני ילדים בגילאי בית הספר והגן זו מעמסה לא פשוטה. זה לא זול. הייתי עסוק עד מעל הראש בפרנסת המשפחה. אישתי היתה מעורבת בענייני בית הספר, ומסתבר שנדרשה מעורבות גדולה.
מסתבר גם שהבן שלנו והילד שלה התקרבו והתיידדו מאוד. לעיתים היה הולך אליו הביתה לאחר תום הלימודים ואישתי היתה אוספת אותו משם, ולעיתים היה הוא מתארח אצלנו והיא היתה באה לאסוף אותו. אני הייתי בעבודה.
גם שתי הנשים התקרבו והתחברו. מסתבר ששמה היה ראגנה, והיא כבר חיה בארץ כמעט 15 שנים. ועדיין, בקושי דיברה מילה בעברית. היא הגיעה לארץ מגרמניה כתיירת, ביקרה פה והתאהבה: התאהבה בנוף, במזג האוויר, באנשים. זה היה לפני כמעט 15 שנים. היא היתה אז בת 32, גרושה טרייה, וחשבה על לפתוח דף חדש בחייה. פרק ב'. היא שכרה דירה במרכז ת"א, פתחה עסק קטן, בית תה, הכירה בחור מקומי, ילדה לו ילד. השנים חלפו, הבחור נעלם, הילד בכיתה א', העסק עדיין שורד, הדירות מתחלפות. היא כבר בת 47. לא פלא שלא התחברה לכל ההורים שהיו צעירים ממנה בעשרים שנים לפחות.
האמת? לא נראתה בת 47. בפעמים שהזדמן לי שוב לראות אותה התרשמתי מטיב מראה: פנים יפות, קרות וחטובות, מסותתות כשיש, לחיים שקועות וקמטים עיטרו את תווי פניה, אבל משהו אצילי, אלגנטי מאוד השאיר בפניה רושם עז. שערה האפיר, אולם היא לא צבעה, שיערה תמיד אסוף בקפידה הדוק הדוק וגבוה, באותה פריזורה מוקפדת וקבועה. ישבן מוצק, אמרתי לעצמי, מוצק מאוד. מעניין אם יש מה לתפוס. מקדימה לא היה שום דבר מה לתפוס. כלום. נאדה. בטן שטוחה כמו דיקט וציצי לא היה שם בכלל, קרש גיהוץ, השטח צין ושממה. היה שם אמנם איזה משהו דרדל'ה כזה עם בוטן בקצה. נפל לגמרי. בזה היה ניתן להבחין בנקל משום שהיא אהבה ללכת בחולצות פתוחות, בלי חזייה, ולא היה נדרש הרבה כדי להיות בזוית הנכונה להעיף מבט ולראות את הישימון הריק, השטוח והעצוב של חזה. הם היו כמו שני שקיקי תה מיובשים, מעוטרים בקצותיהם בשני אגוזי קשיו גדולים, קשים ובולטים. את השניים הללו היה ניתן לראות כמעט תמיד, מבעד לכל חולצה. הם פשוט חוררו את החולצה בשאיפה נמרצת לפרוץ החוצה.
היא היתה נאה, אבל נטולת סקס אפיל לחלוטין. קרה ונוקשה כמו קרש עץ, מוקפדת ומאורגנת. שום דבר ספונטני.
הזדמן לנו גם לדבר, היא קימצה במילים או במחוות גוף. פניה נוקשים ומוקפדים. שליטה עצמית גבוהה. הבן שלה, לעומת זאת, היה חמוד: ילד טוב אבל בנדיט ישראלי טיפוסי: רעשן, קשקשן וחברותי מאוד. לא מזכיר אותה במאום. הבן שלנו והוא המשיכו להיות חברים טובים. כך חלפו להן השנים, והשניים צמודים כל הזמן. גם שתי הנשים התקרבו מאוד. התיידדו ממש. אישתי סיפרה לי לעיתים על מצוקותיה של ראגנה בארץ כאם חד הורית: על קשיי המערכת בהיותה לא יהודיה, על האיום התמידי של גירוש, על הקשיים הכלכליים, על העסק הקטן שתמיד עמד בסכנת סגירה. על הדירות השכורות ועל בעלי הבית הנכלוליים. "ומישהו, יש לה מישהו?" שאלתי, "לא", היא ענתה, "לפי דעתי מאז שנולד הבן לא היתה לה זוגיות. היא גם לא מעוניינת, טוב לה ככה, כנראה". "טוב", עניתי, "יש לה זוגיות עם הבן שלה, הפריג'ידית" חייכתי. אישתי החזירה אליי מבט כעוס, כמעט נוזף, אבל אז נתרככה, דחפה אותי קלות לאחור וחיבקה אותי. הילדים כבר ישנו בחדרם, עשר דקות, שדיים ענקיים נפולים, בטן כרסתנית רופסת, ישבן ענק, הו, הישבן הענק, עשר דקות של לתפוס, ומוצא את עצמי מתנמנם מול חדשות הספורט, בוהה במבט מזוגג במירי נבו.
השנים חלפו, השניים עדיין חברים, עלו יחדיו לגימנסיה, בחורים גדולים. טיולים, בנות, עניינים, לימודים, נו טוב, גם לימודים. הם באמת היו ילדים טובים. אנחנו כבר החלפנו קידומת לארבעים. באישתי כבר ראו את סימני הזמן: הבטן, השדים העצומים, הישבן, אפילו הרגליים שתמיד היו יפות התעבו והפכו עבות. שיערה לעומת זאת היה עדיין יפה כשהיה. אני הקפדתי על מראי, שעות בחדר הכושר, גם שעות של ג'וגינג. מנסה לשמור על בטן חטובה ומסת שרירים שלא תהפוך לשומנים מיותרים.
רק היא, כבר בת 57, לא השתנתה. בכלום. רק השער שהאפיר. הבוטנים עדיין שם, מדהימים בצורך שלהם לפרוץ החוצה, לחורר את החולצות. שני אגוזי קשיו קשים כאבן שאי אפשר לפספס. זוג פטמות שלא תמצא אצל אף אישה, בטח לא כזו שמתקרבת לשישים.
רווקה זקנה, הרהרתי לעצמי וחשתי מעט חמלה כלפיה, איך היא פיספסה את חייה, נתנה להם לחלוף בדאגה מסורה לבן שלה. רווקה זקנה היא גם תישאר. כמעט עשרים שנה בלי זוגיות, עשרים שנה בלי גבר. אבל היא הקפידה לשדר ריחוק, הקפידה לשדר שהיא לא בעניין.
לאחרונה גם החלה להרכיב משקפיים, כאלו עבי מסגרת וחמורי סבר, כמו של ספרנית. "מוכרת התה" קראו לה כולם. "מוכרת התה הגרמנייה". ועדיין היה בה יופי מאופק, אריסטוקרטי כזה, זכר לשנים שחלפו ולא ישובו עוד. בוודאי היתה חתיכה לא קטנה כשהיתה צעירה הרהרתי בליבי.
Deleted
7 years ago
