ראגנה פרק ה': יום ראשון בבוקר, השניים באוקטוב

יום ראשון בבוקר, השניים באוקטובר 2016 - תשלום מס '2

בלב כבד ובברכיים רועדות, לא יודע למה לצפות, עליתי במדרגות הבניין הישן שברח' פרוג. הקומה השלישית נראתה כמו נצח. דופק בדלת בהיסוס. ראגנה פותחת, מחויכת, מזמינה אותי להיכנס. מוזגת כוס מים לשנינו, מציעה לי כוס תה. הבן לא בבית היא אומרת כדרך אגב. אני מסרב לתה ועונה בהיסוס "לא נורא, בלאו הכי אני לא אוכל להישאר יותר משתי דקות, האוטו... חונה... מקום אסור... דו"ח חניה... באתי רק לאסוף את הכסף ואני זז". ראגנה עוטה פרצוף מאוכזב. רק תשב, תשתה מים ותלך. מוזגת לי מים, שוב הפרפיום הזה משכר את חושיי. ידה נוגעת מקרית בידי, יד גרומה, גידית, אצבעות זריזות, מיומנות וחזקות. אני עוצר נשימה, ליבי מחסיר פעימה. אני נוגע קלות בישבנה - ישבן מוצק כסלע, גא וזקוף. היא מצמידה אותו לזרועי, אנחה קטנה נפלטת מגרונה. אני מת. חולצתה שוב פתוחה למחצה בגובה פני. הבוטנים קוראות לי לטעום אותן. אני מתאפק. חושב: אני פה בשביל הכסף. לקחת וללכת. ראגנה לוקחת את ידי בידה ומצמידה לפיסת העור המדולדלת שהיא חזה השמאלי. העלבון של שד הזה רך ונעים בידי באופן מפתיע, הבוטן מזדקר כמו אבן צור. אני נוטל את הקשיו בפי ומוצץ, מוצץ, פיסת העור נמתחת כגומייה ובפי אני מוצץ פיטמה קשה כאבן. ראגנה פותחת במיומנות מפתיעה את מכנסיי, משחררת לחופשי את זיקפתי, יורדת בין ברכיי ונוטלת בפיה. אני מתרווח לאחור, עוצם עיניים, מתפלל לא לפלוט. מתענג. היא לא מוצצת לי, היא גם לא סתם לוקחת בפה - היא שואבת, שואבת באופן שמעולם לא חוויתי. פעולת שאיבה שיונקת ממני כל כוח או רצון להתנגד. אני נוגע בפניה, עור פנים קר, מקומט ומדולדל כשל אישה זקנה, בת 57 אני חושב לעצמי, מה ציפית? הקונטרסט בין מראה הצעיר והמוקפד לבין המגע הזקן של העור הזקן, הקר למגע והמדולדל של פניה מפתיע אותי. ויחד עם זאת זה נעים, לא מתוח ומהודק כמו עור פנים צעיר, לא מבריק ומלא חיות: עור מדולדל ומת למגע, קר ורפוי, קמטיה רכים. אני אוחז בראשה בשתי ידי, שיערה הרך אסוף בקפידה בפריזורה הקבועה שלה, אוחז בחוזקה, היא מרימה עיניה אלי מופתעת, עיניים מחייכות, רכות ויפות, וממשיכה בפעולת היניקה. אני חושב בליבי שמעולם לא הבטתי אל תוך עיניה, ועיניה יפות, נוגות, בעלות גוון ירוק-אפרפר. אני מהדק את אחיזתי בפניה בחוזקה, כל גופי מתקשח, מתעוות, מבטי מזוגג נכוחה ופולט עמוק בפנים. היא משתנקת קלות אבל אני לא מוציא את זכרתי מתוך פניה. מרגיש שקצת קשה לה, אבל לא מניח - מצמיד את ראשה עוד יותר אל בטני, נועץ את זכרתי עוד יותר פנימה, אל תוך גרונה, דוחף מעט יותר חזק, מרגיש אותה משתנקת, היא מבקשת להשתחרר, אבל אני מהדק את אחיזתי בראשה, פולט את טיפותי האחרונות. פניה רוטטות, קולות השתנקות, עיניה דומעות, אני ממשיך להדק כך עוד כחצי הדקה, חודר עוד ועוד פנימה, גרונה עוטף את זכרתי, מתכווץ בפעולות יניקה קצובות, רפלקסיביות, מדי כמה שניות מתעוות כולו ברפלקס הקאה וממשיך שוב בהתכווצויות יניקה בלתי רצוניות. אני מתענג על התחושה. מנשק אותה על שיערה ושולף את האבר הרטוב, הרך. היא לוקחת אויר, מחייכת. קמה, מזדקפת, מכפתרת את חולצתה, מנגבת את פניה שטופות הדמעות, עיניה אדומות, מציעה לי שוב כוס תה. אני נעתר. שניים סוכר. מתרווח אחורה, מרוצה. התה אכן משובח.