השתלבות - פרק ב'

השתלבות - פרק ב'

גם עבור שירה המצב החדש לא היה קל. למעשה זה לא היה קל מאז התגרשה מרונן. הגירושין לא היו קלים ולוו במאבק משפטי מתיש ומרסק – גם כלכלית וגם נפשית. הם נאבקו על הכל: על מעט הרכוש המשותף שצברו יחד, על המכונית, על איגרות החוב שצברו, על זכויות הפנסיה, כמובן על המזונות, הם נאבקו גם על המשמורת על עילאי, מאבק שכמעט ריסק אותה טוטאלית. עתם המחשבה לאבד את בנה שלה ריסקה אותה. המאבק היה ממושך ויקר. הם נגררו משך שלוש שנים וחצי בין כותלי בתי המשפט, בין מסדרונות לשכות שירותי הרווחה, עורכי דין נכלוליים, תסקירי סעד, ביקורים של פקידות סעד, שקרים ולכלוכים. לה לא היה ספק בכלל שרונן מעביר אותה את כל הגיהנום הזה רק כדי לייסר אותה וגם כדי להקטין את דמי המזונות שנאלץ לשלם (ושבקושי שילם).

המאבק הזה מצץ את כל לשדה ואת כל כוחותיה. יחד עם הטיפול בעילאי, שבעצמו לקח את סאגת הגירושין קשה מאוד, לא נשאר לה כלל זמן לעצמה. חברות מודאגות היו מנסות לשדך לה גברים, אבל לה לא היה ראש או כוח לזה. היא התקרבה כבר לגיל 39 וכמעט השלימה עם המצב שהיא תמשיך את חייה עם עילאי, ללא זוגיות ובלי אח או אחות קטנה לעילאי כפי שחלמה תמיד.

רק ההכרה הזאת ריסקה אותה. הפער בין חלומות הנעורים על בעל וזוגיות עד זיקנה וארבעה ילדים לבין המציאות הקשה של חייה ייסרה אותה. היא סירבה להשלים עם המצב הסגפני הזה, אבל מצאה את עצמה צוללת לתוכו מתוך הכרה כואבת של המציאות.

גם ביטחונה העצמי בנשיותה היה על הקרשים. אמנם מעולם לא נחשבה כנערה יפה וזוהרת, מעולם לא היתה "מלכת הכיתה", אבל בהחלט נחשבה כטובת מראה. בשנות העשרים שלה, לאחר השירות הצבאי, כשפנתה ללמוד חינוך מיוחד באוניברסיטה העברית – פרחה. היא שכרה דירה עם חברתה הטובה דורית ויחד הן בהחלט מיצו את מה שהיה לירושלים להציע לשתי סטודנטיות צעירות. מחזרים לא חסרו, היא טיפחה את מראה, הורידה במשקלה, ולמרות שמעולם לא נמנתה על הרזות, תמיד היתה עגלגלה ומלאה ("במקומות הנכונים"), היא הפכה להיות בחורה צעירה ומושכת בהחלט.

היא היתה בת 24 כשפגשה את רונן והתאהבה. הם התחתנו כעבור שנתיים, ובגיל 27 כבר ילדה את עילאי. לאחר מכן ניסו להביא עוד ילד או ילדה לעולם, אך ללא הצלחה. כל ניסיונותיהם להיכנס שוב להריון כשלו. הם ניסו הכל – רופאים ויועצים, מומחים ומטפלים, טיפולי פוריות אינסופיים בתל השומר וכל מיני מכשפים, רבנים כותבי קמעות ומלחשי לחשים. מדי שנה היתה פוקדת את קברו של האר"י הקדוש, משתטחת על קברי צדיקים: רבי מאיר בעל הנס, רבי שמעון בר יוחאי, קבר שמעון הצדיק, אפילו עד לקבר רחל אימנו הרחיקה – ולשווא.

הניסיונות הכושלים, האכזבות, התיסכולים והלחצים פגעו קשות בזוגיות שלהם. הזוגיות נקלעה לקשיים ומשברים ושוב דבר לא נשאר כשהיה. ריבים עד לב השמיים, צעקות וטריקות דלת הפכו לעניין שבשגרה. לפני שנתיים עזב רונן את הבית סופית, לקח מזוודה ועבר לגור, כך מסתבר, עם אישה אחרת.

שירה נשארה לטפל בבנם לבדה. כבר לא צעירה, בת 37 היתה כשחייה קרסו, ללא עבודה, ללא פרנסה, מטופלת בילד בן עשר, לבדה, צריכה לדאוג לחשבונות, לכספים, לתשלומים, למצוא עבודה, להתחיל לפרנס. בתחילה נעזרה באימה, אולם בשנתיים האחרונות גם זו נעשתה חולה מאוד והתקשתה לעזור לשירה. שירה נותרה לבדה.

במקביל לכל הניסיונות להפוך שוב לאמא, שירה הזניחה את גופה ואת גזרתה מאוד. לפני תשע שנים, בגיל שלושים, גופה עבר משבר כאילו בן לילה: היא העלתה במשקל, שדיה, שתמיד היו גדולים מאוד, צנחו, בטנה הפכה רופסת עד שקשה היה להסתיר עוד את הכרס המידלדלת, וגם ישבנה וירכיה טפחו מאוד. הפתרון היה פשוט: בגדים בגזרות רחבות, מבדים רכים ונשפכים וצבעים כהים. שחור ושחור ושחור. הטריקו הזול וגומיות המכנסיים החליפו את החצאיות והגופיות שמצאו את מקומן במדפים העליונים שבארון, חולצה שחורה רחבה ושרוואל של חוף החליפו את בגד הים. חולצות טריקו רחבות ושרוואלים מתבדרים שקנתה בשוק הסתירו את השדיים הגדולים, הנפולים, הכרס והישבן. כל זה לא הוסיף לתדמיתה העצמית ולביטחון העצמי שלה בנשיותה. בשנתיים האחרונות החלה גם לצבוע את שיערה כדי להסתיר את השיערות הלבנות הראשונות שהחלו לבצבץ. תלתליה השחורים נצבעו בצבע חציל כהה.

את חלומותיה להיות מורה בחינוך המיוחד זנחה זה מכבר, ושמחה מאוד למצוא עבודה כסייעת שנייה בגן של ויצ"ו. העבודה היתה קשה והשכר היה זעום אמנם, אבל זה איפשר לה לפחות להיות כל יום בבית כבר באחת וחצי, לבשל ארוחת צהריים לעילאי ולהיות שם כשהוא חוזר מבית הספר. היא אהבה לבשל, אהבה מאוד לבשל, אוכל ביתי: קציצות, פירה, קוסקוס עם ירקות, כאלה, ואהבה מאוד גם להאכיל, להזין, להעניק.

את הדירה החדשה, מרחק מטרים ספורים מהגן ומרחק לא גדול מבית הספר של עילאי מטה במקרה. את דירת שני החדרים טיפחה בעמל רב: תמיד סידרה, תמיד ניקתה, תמיד בישלה, הדירה הדיפה תמיד ריחות בישולים. תחושה ביתית.
זה היה חשוב עבור עילאי, כך חשבה, ועילאי היה כעת מרכז עולמה.