השתלבות - פרק א'

השתלבות - פרק א'

המעבר מבית הספר היסודי לחטיבת הביניים של התיכון היתה קשה עבור עילאי, מה גם שזה לווה במעבר דירה, כך שכל חבריו הישנים, המוכרים והטובים לא המשיכו איתו. הם בכלל המשיכו לחטיבת הביניים של הגימנסיה בשכונה הישנה, שכונת ילדותו, ואילו חטיבת הביניים של תיכון אורט המקומי שכנה בשכונה החדשה, חצי עיר רחוק משם.

הם עברו דירה, כך סיפרה לו אימו, כי זה היה קרוב יותר למקום עבודתה החדש כסייעת בגן ילדים אבל גם כדי לחסוך קצת בהוצאות. השכונה בה נולד וגדל ושבה הלך לגן ולבית הספר היסודי היתה שכונה יקרה בצפון העיר, ואימו התקשתה לעמוד בהוצאות שכר הדירה היקרות. הוא הבין שזה גם קשור לאביו, שהפסיק לשלם מזונות או משהו כזה. אז הם עברו ליד אליהו.

השכונה היתה שונה ממה שהכיר, למרות שבניין חטיבת הביניים (כיתות ז' עד ט') שכן מרחק הליכה קצר מדירתם החדשה, וגן הילדים שבו עבדה אימו כל יום מבוקר ועד צהריים היה גם הוא לא רחוק משם.

אימו עשתה מאמצים עילאיים לשוות לדירתם החדשה, הקטנה, אווירה ביתית וחמימה. היה לו חדר קטן משלו והוא נהג להסתגר בו שעות לאחר שהיה חוזר מהלימודים.

היה לו קשה. חברים חדשים בקושי היו לו, ואלו שהתיידדו איתו עשו זאת רק כדי לנצל את שיעורי הבית שתמיד הקפיד והכין. בהפסקות נשאר תמיד בכיתה, חולם, בוהה בחלונות, לעיתים רחוקות היה יוצא עם שאר הילדים לחצר. בחצר היו כולם משחקים כדורגל, והוא היה גרוע בזה. הוא התבייש. הוא בעיקר התבייש לשבת ליד הבנות בחצר או להתבודד בפינת החצר הגדולה. אם כבר לבד, אז עדיף בכיתה.

היתה עוד סיבה: החבר'ה הגדולים של כיתה ט'. ובעיקר שניר אזולאי. שניר אזולאי היה נער גדול, בעצם לא היה צריך להיות שם, בחטיבה אלא בתיכון כבר, אבל הוא נשאר כיתה, כך סיפרו כולם. ולכן, למרות שהיה צריך להיות כבר ב-י', הוא נשאר שנה שנייה ב-ט'. שם, מתוקף גילו המבוגר מכל השאר, אבל בעיקר מתוקף אישיותו הדומיננטית, בנה לעצמו מעמד כמנהיג של חבורת ט'ניקים שהקיפה אותו והעריצה אותו. הם קראו לעצמם "הבריונים". הם תמיד היו בחצר. הם לא שיחקו כדורגל. הם עישנו או שיחקו קלפים או שהציקו לילדים. ילדים כמו עילאי.

אז הוא נשאר בכיתה. הכי טוב.

אמא הכינה לו תמיד סנדוויצ'ים טובים לאורחת הצהריים, פרי ויוגורט. בכיתה הוא גם היה יכול לעזור לאלו שהעתיקו להשלים את שיעורי הבית עבור השיעור הבא. כך הוא קיווה גם להשיג איזה מעמד או לפחות הערכה.

כמעט תמיד נשארו איתו כמה ילדים בכיתה שהעתיקו או השלימו שיעורי בית ברגע האחרון, אבל אתמול לא. אתמול הוא נשאר לבד בכיתה. הוא בהה בחלון, התבונן בענפי העצים ובזרזירים שקיפצו בינות לחוטי החשמל שחתכו את צמרות העצים. הוא בהה וחייך. כמעט נרדם.

מכה חזקה בכתף זיעזעה אותו. הוא נטלטל בבהלה. היה זה שרון פרחי מכיתה ט'. עילאי החוויר בבהלה.

"טעים הסנדוויץ'?"

"הממ... כן..."

"תביא, נטעם. נו, תן ביס יא קמצן. תן כבר. גם את האגס"

שריקה נשמעה מבחוץ, מכיוון חדר המדרגות.

"שניר, בוא רגע, תראה מה יש לנו פה!"

תוך שניות נכנס שניר אזולאי לכיתה, ויחד איתו עוד ארבעה ט'ניקים.

"וואלה, זה לא זה החדש?" צחק שניר, "איך קוראים לך?"

"עילאי"

"איך? אללאי? מה זה שם של ערבי?"

"לא, עילאי, שם... שם כזה..."

אבל שניר לא ממש הקשיב לו, הוא הסתובב לשרון, הביא לו דחיפה הגונה ונזף בו" מה אתה אוכל, בלי לכבד? תן תן יא מניאק"

שרון נתן לשניר את הסנדוויץ' של עילאי. שניר התנפל על המשאב כנמר אחוז טירוף. נגס בו ברעבתנות ותוך שניות הסנדוויץ' של עילאי היה עמוק בקיבתו. "סנדוויץ' טעים. מה זה בפנים?"

"אה, פסטרמה עם ממרח מיונז, עגבנייה ועלי רוקט..." אך בטרם השלים את המשפט נשמע הצלצול הגואל. עילאי העז לנשום לרווחה.

הנערים זזו לצאת, אבל לפני שהתקפלו אמר לו שניר בשקט בשקט, קרוב לפנים: "אללאי, מחר, תגיד לאמא, אותו סנדוויץ'. אבל מחר תביא לנו לחצר. בשעה הזאת. ברור?"

עילאי החוויר והנהן נמרצות בראשו, חזר בבהילות לטמון ראשו בספרים.